<h1>שו"ת הריב"ש — מיוחסות סימן ל"ג</h1>
<h2>דף ג.</h2>
האמנם על החתן ואביו עצור במילין לא אוכל, אחרי כי מן הנראה לי עברו על גזרת הרבנים אשר הזהירום מפיהם ומפי כתבם, וכבר מצינו שהתורה צותה להעניש אף בבהמה אשר יבא תקלה על ידה, ואם יקומו ויתהלכו בחוץ על משענת רבניהם ויאמרו כבר הורו רבותינו להיתר, ונחנו מה, לא עלינו המלאכה לגמור דכלהו אינשי לאו דינא גמירי, ואם טעו רבותינו בשקול הדעת כמו שמצינו רב נחמן דן דינא וטעה מר זוטרא דן דינא וטעה [סנהדרין ה' ע"א], מאי אפשר לנו למעבד אנן אתכא דדינא דריש גלותא, ואתכא דדינא דרחמנא קא סמכינין, המצוה אותנו לבוא אל השופט אשר יהיה בימים ההם ועל פי התורה אשר יורה והמשפט אשר יאמר, הנה משענת הזה הוא משענת קנה רצוץ הוי דוקא שאינו חולק עליו, שניה כי טעו בדבר משנה, אפי' בהוראות כל הסנהדרין שהורו לעבור על אחת מכל המצות אמרינן בפ"ק דהוריות [ג' ע"א] שיחיד שעשה כהוראתו חייב. וע"כ לא פליגי ר' מאיר ור' יהודה התם דאמרי פטור אלא בסנהדרין אשר מפיהם חיים כל ישראל ולא מזולתם ואין חולק עליהם כדמשמע התם. אבל בנדון הזה יש כמה בתי דינין במקומות אחרים וכמה חולקים עליהם אימא מודי ר' מאיר ור' יהודה לחכמים. ועל הטענה דכולהו אינשי לאו דינא גמירי, הנה אין לך מבא לע"ד בדברים שבין אדם לחבירו, דאף בנשים לא הועיל ולא הושיע ממה שהביא המרדכי בפ' המוכר את הספינה [ב"ב סימן תקס"ד] וז"ל נשאל למור"ם על אשה שגנבה מעות מבעלה ונתנה בפקדון ביד אשה אחרת וידעה שגנבתם, והחזירתם לאשה, ועתה תובעה הבעל על ככה, עד וגדולה מזו אמרו השולח בנו לחנוני ליתן לו באיסר שמן ונתן לו את האיסר ושבר את הצלוחית ואבד את האיסר חייב וכו', וה"ה בנדון הזה כיון שנטלה המעות והלותה אותם למחצית שכר חייב וכו', עד ואע"ג דנשי לאו דינא גמירי מה בכך הא כולהו חנוני נמי לאו דינא גמירי וקא פסיק ותני חנוני חייב בין גמיר ובין לא גמיר דמשום דלא גמיר לא מפטר דה"ל למגמר עכ"ל. משם ראיה דאין לנו להפסיד לאבי הבן ולבן משום שאם החתן ואביו לאו גמירי.
